מזונות אישה

כלל נקוט הוא בידינו כי בעל חייב במזונות אשתו, כולל במדורה, כל תקופת נישואיהם כאשר חיוב הבעל במזונות האישה פוקע רק עם הגירושין.

 

חיוב הבעל במזונות האישה בהתאם לדין האישי החל עליו במקרה של בנ"ז יהודיים הינו בהתאם למעמדה ולפי כבודה כאשר הקביעה ההלכתית לפיה האישה "עולה עימו ואינה יורדת" הינו עיקרון מנחה, דהיינו, אין הבעל יכול לומר לאישה כי לאור שינוי הנסיבות או לאור הבית ממנו היא הגיעה עליה לחזור ולהסתפק ברמת חיים נמוכה יותר, שכן המדד והדאגה של הבעל לפרנסת ולמזונות אשתו הינו בהתאם לכושרו ויכולתו שלו ובהתאם לרמת החיים לה הורגלה האישה בנישואיה עימו. (ר' ע"א 130/83 פרייס נ' פרייס, וכן ע"א 172/62 אייזנברג נ' אייזנברג).

 

כמובן כי במקרה בו האישה עובדת לפרנסתה והכנסתה מספיקה לצרכיה, הרי שהבעל לא יחויב במזונותיה שכן במקרה זה הרי מעשה ידיה של האישה הם מזונותיה. ("צאי מעשה ידייך במזונותייך"). אולם אם האישה עובדת אך הכנסתה נמוכה ואינה מספיקה דיה לצרכיה אזי עשוי הבעל להיות מחוייב בהשלמת מזונות האישה.

 

באופן עקרוני אישה אשר עבדה באופן תדיר במהלך הנישואין, והוכח כי הפסיקה את עבודתה לקראת הגירושין, ניתן יהיה אף לשלול ממנה מזונותיה, משום שיש לה כושר השתכרות מוכח ויכולת לעבוד. יחד עם זאת, יש לזכור, כי מדובר בחריג לכלל אשר מופעל רק במקרה קצה בהם מתגלה חוסר תום לב מובהק, ומוכח כי האישה הפסיקה לעבוד במתכוון לצורך הליך הגירושין.

 

חשוב לדעת כי ישנן נסיבות הגורמות לאישה להפסיד את זכאותה למזונותיה כגון: במקרה של עזיבת דירת המגורים המשותפת של בנה"ז ללא סיבה מוצדקת, במקרה של בגידה, מעשה כיעור, היותה מורדת, סירוב לקיים יחסי אישות, במקרה בו חויבה בקבלת גט ע"י ביה"ד הרבני ועוד.

 

אסף ביטון